חולים הסובלים מסחרחורות עוברים בירור מקיף במרפאות אף אוזן וגרון או בירור תוך כדי אישפוז בבית החולים. במידה ונשלל קיומה של מחלה קשה המחייבת התערבות כירורגית, ישנו סיכוי גדול שהחולה ישמע מהצוות הרפואי המלצות בנוסח: “אין טיפול. צריך ללמוד לחיות עם המצב”.
באופן טבעי, המלצה כזו תגרום תסכול רב לחולה ובמקרים רבים – להחמרה בסימפטומים של המחלה. השאלה בה נעסוק במאמר זה, היא האם ישנה דרך שבאמצעותה החולה יכול להתמודד עם סחרחורת?
ד”ר שמש זכריה (M.D.) מבי”ח הדסה עין כרם יתאר בקצרה את האפשרויות הנפוצות.
קיימת רשימה ארוכה של גורמים לסחרחורת. במידה לא נמצאה דרך לטפל בגורם, ישנן מעט אפשרויות טיפוליות:
(1) פיזיותרפיה שמטרתה להרגיל את החולה ל”תנועת הקריסטלים באיבר שווי המשקל” באוזן הפנימית. (2) תרופה בשם בטאסרק או בטיסטין. (3) תרופות הרגעה. (4) טיפול באמצעות איזון מטבולי שמטרתו לאפשר למנגנוני הריפוי של הגוף לשקם את הנזק.
האם חולה שלא טופל או חולה שהטיפול לא הועיל לו יכול להתמודד עם התקפי הסחרחורת שלו או שמא הדבר בלתי אפשרי? במידה ובנוסף לסחרחורת החולה מפתח חרדה או פחד. האם כדאי לטפל בחרדה/פחד או שעדיף להשאיר את המצב הקיים?
ראשית יש להבחין בין פחד לחרדה. פחד הוא מצב בו מתקיים איום ממשי על החיים או על הבריאות. לדוגמא: אדם רודף אחרי אדם אחר כשסכין בידו במטרה להזיק לו, אזי הנרדף סובל מפחד משום שמדובר באיום ממשי על חייו. להבדיל, כאשר אדם מרגיש פחד עם כל הסימנים הנלווים: הזעה, דופק מואץ, תחושת דחק, קוצר נשימה וכדומה. אך אין רודף – זו חרדה.
האם סחרחורת דומה לרודף או שיש להתייחס אליה כאל דמיונו של החולה? בהעדר ממצאים בבדיקות אובייקטיביות, יהיו רופאים שיגידו שהם מטילים ספק בטענה שהחולה סובל מסחרחורת.
חשוב לזכור שלסחרחורות ישנן דרגות שונות של עצמה. כאשר מדובר בעצמה רבה ישנה סכנת נפילה. זו סכנה ממשית ובגיל גבוה יש סיכוי לחבלה בעצמות, שהידועה בהן היא שבר בצוואר הירך.
מבחינתי הפסיכולוגיה של החולה לא קשורה לסכנת הנפילה. חולים עם רמת חרדה גבוה וחולים עם רמת חרדה נמוכה נופלים באותה המידה.
הפרמטרים הקובעים הם מידת הפתאומיות של ההתקף, עוצמת ההתקף, משך ההתקף והמיקום של החולה. אם החולה נמצא במיטה, או שהחולה נתמך על ידי אדם שנמצא לידו ויודע על הסכנה, סביר שהוא לא ינזק. לעומת זאת, אדם בודד, אדם שאין לו על מה להישען משום שאין מעקה בסביבה, פועל שעובד בבניין ועומד על פיגום או חולה שנפל על הרצפה ואין מי שיגיש לו עזרה – עלול להחבל באופן משמעותי, להישאר נכה, ואף למות.
העובדה שמדובר בסכנה ממשית מעידה שזהו פחד ולא חרדה. הפחד ממלא כאן תפקיד חיובי והוא מניעת חבלה פיסית. חולה שפיתח פחד מפני נפילה נזהר יותר מחולה שאיננו מפחד. פחד קיצוני יכול לשתק את החולה עד לרמה כזו שהוא שלא יוכל לתפקד. משום כך, לצורך שיפור איכות החיים כדאי להפחית את הפחד, אך חשוב גם להשאיר חלק ממנו בתור מנגנון הגנה מפני נפילה, כל עוד המחלה פעילה.