עוד בימים הראשונים של הראינוע, בנוסף לרכבות דוהרות ונערות מפורכסות, ניתן היה לראות על המסך הגדול איך גיבורי הקומדיה מטיחים עוגות זה בפרצופו של זה. האוכל נכנס לקולנוע דרך סצינות של סלפסטיק, כמעין אתנחתא קומית, עבור קהל הצופים שהיה מורכב ברובו מאנשים פשוטים, מהגרים שנהנו מבידור פשוט וזול.
בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, התפתח הקולנוע ובסס את מעמדו כצורת ביטוי אמנותית מקובלת. בשנות ה- 20 העליזות עלה לקדמת המסך כוכב צעיר ומבטיח: צ’רלי צ’פלין, שהתחנך על מסורת הסלפסטיק, היטיב לייצג את רוח התקופה בסרטו “הבהלה לזהב” (1925) בשלוש סצינות בלתי נשכחות: בעוד הוא וחברו תקועים בצריף בסופת שלג, בלי כלי מטבח וכלי אוכל נאותים, הוא מבצע את “ריקוד הלחמניות”, לאחר מכן הוא מבשל ואוכל את הנעל המרופטת שלו ובשיא הסרט חברו מדמיין שהוא עוף צלוי שמן ועסיסי ורודף אחריו בהזייה לטרוף אותו. צ’פלין משתמש במוטיב הבישול כהתרסה של האדם הקטן מול החברה החומרנית המעמדית הרואה בעושר החומרי ערך עליון, עד כדי כך שהם מוכנים ממש לאכול איש את רעהו.
אפילו בזמן מלחמת העולם ה- II ניתן לראות איך הבישול מייצג את הערכים האמריקאיים בסרט Notorious של אלפרד היצ’קוק (1946), כאשר אינגריד ברגמן, בתו קלת הדעת של מרגל לטובת הנאצים מתנדבת לבשל ארוחת ערב ומציתה את המטבח וכלי אוכל. היצ’קוק תוקף בסרט את רוח התקופה שרואה באשה עקרת בית צייתנית, בעוד דמות הגבר, קרי גרנט ללא ספק הגבר בהא-הידיעה של הקולנוע האמריקאי, הינו קצין FBI קשוח ורב מעללים.
נחזור רגע כ- 1,000 שנה אחורה לימי הביניים. לא ניתן כנראה יהיה למצוא תובנות בקולנוע של ימי הביניים, אולם ישנו מיתוס ששרד אלפי שנים ומתקשר גם הוא לנושא הבישול וייצוגו באמנות. מדובר על מכשפות ודרך ייצוגן. עוד מימי קדם התרבות התייחסה למכשפות בשנאה יצרית ומכשפות הועלו על המוקד. המכשפות היו כולן נשים ואחת הדרכים המקובלות לתאר מכשפה הייתה כאישה כעורה, כפופה עומדת ליד סיר גדול ובוחשת. מה היא בוחשת שם בכלי מטבח גדול וכבד? נזיד נחשים וציפורני עטלף? לאו דווקא. סביר להניח שאותו “כישוף”, קרי לקחת כמה תפוחי אדמה, גזרים ושורשים, להרתיח אותם במים עם תבלינים “סודיים” ולהפיק מהם ארוחה מזינה גרם להרבה גברים לפחוד מהפעולה הכה נשית הזאת.
עם תום מלחמת העולם השנייה, האנושות התעוררה למציאות חדשה. זוועות המלחמה כמו נותרו מאחור, ועתה עסק העולם בבנייה מחדש ויציאה מהחורבן לחיים החדשים. התפאורה הטבעית של במאים אירופאים בעיקר, הייתה העוני, הייאוש ויצר ההישרדות. במאי הגל החדש והקולנוע הריאליסטי האירופאי התמקדו בעיקר בחיבוטי הנפש של האדם המודרני. מה הם אכלו? הם בעיקר שתו יין ועישנו סיגריות.
בשני העשורים האחרונים חלה מגמה חדשה של זליגת תכנים מהספרות והטלוויזיה ולקולנוע. עקב המשברים הכלכליים של העשור האחרון התפתחה מגמת DIY – עשה זאת בעצמך. נפתחו חנויות גדולות כגון הום סנטר ואיקאה שבאו להוזיל עלויות לצרכן שרוצה ומוכן להפשיל שרוולים. בחנויות הללו ניתן למצוא כלי מטבח וכלי אוכל זולים במיוחד. גם תחום הבישול הביתי נהנה מפריחה בעקבות סרטים כמו “החגיגה של באבט” (1987), “דינר ראש” (2000), “המטבח של מרתה” (2002) ולאחרונה גם “ג’ולי וג’וליה” (2009) ו”זה מסובך” (2009) שניהם בכיכובה הגאוני של מריל סטריפ. הבישול הפך לתחום נחשק עם הוצאות של ספרים שנכתבו בידי שפים כגון: השף העירום ג’רמי אוליבר, אהרוני ורפי כהן, חיים כהן. שפים נהפכו לסלבריטאים והמתכונים הפכו פשוטים ונגישים יותר. גם המגמה הירוקה-בריאה של לאכול נכון ובריא גרמה לאנשים לרוץ למטבח ולבשל בבית. בעקבות כך נוצר פלח חדש של חנויות המתמחות בכלי אוכל וכלי מטבח במחיר שווה לכל נפש עם דגש על כלים מעוצבים, אופנתיים ונוחים לשימוש. כלי הבית של קורנינג מבית CORNING USA הביאו למטבח הישראלי את החידושים האחרונים בתחום הבישול: כלים עמידים, עשויים מחומרים שפותחו על ידי NASA, ומעוצבים במוטיבים קלאסיים אך עם זאת בקו טרנדי שמשדר שבעלי הבית הם אנשים בעלי טעם משובח.