בס"ד                                                                                    יום חמישי 05/11/09

מקורות המשפט                                                                               עו"ד חנן מנדל

• חלק א' ענפי המשפט הישראלי
• חלק ב' מקורות המשפט הישראלי
• חלק ג' המערכת המשפטית בישראל

מהו משפט

• המשפט הוא מערכת של כללי התנהגות (נורמות) , ישנם נורמות שאינן משפטיות ואינן ניתנות לאכיפה , לדוגמא: מחשבות, שהרי א"א לאכוף אותן .

כדי שנורמה תהיה משפטית צריך שתחול עליה מס' תנאים, והם:

כיום ההגדרה היא: המשפט הוא מערכת כללי התנהגות המאומצים ע"י המדינה והם ניתנים לאכיפה.

הגדרה של חוק היא: יעמוד בשתי התנאים דלעיל, ובתנאים הבאים:

1.החוק כתוב.

2.הרשות המחוקקת קבעה את החוק.

[ש"ב: חוק העונשין סעיפים 304 ו309 וכן פס"ד היועץ המשפטי נ' מרדכי בש]

יום חמישי 12/11/09

ענפי המשפט

המשפט מחולק לשני ענפים, ציבורי ואזרחי )פרטי)

בענף הציבורי ישנם ארבעה ענפים:

1. המשפט החוקתי הוא העוסק וקובע את עקרונות היסוד, הכללים, הערכים, הסמכויות, וכיו"ב במדינה.

2. המשפט המנהלי עוסק בגופי המדינה ובדרך התנהלותם, ודיניו חלים על המדינה ועל עובדיה.

3. המשפט הפלילי הוא דיני עונשין, בחלק זה של המשפט החוקתי המדינה היא התובעת את האדם אף אם רעהו מוחל לו על היזקו.

4. החלק הרביעי הוא בעצם פרנסת המדינה, ועוסק בתשלומי החיוב של המתגוררים בה כלפי המדינה.

בענף האזרחי ישנם שלושה ענפים:

1. דיני חיובים- עוסקים ב-מהו האופן שבו אדם מתחייב לחברו משהו, למשל דיני חוזים, או למשל כשהזיק אדם לחברו שאז מתחייב מכוח דיני נזיקין, סעיף נוסף של דיני חיובים הוא עשיית עושר ולא במשפט.

2. דיני קניין- נהוג לחלק זכויות לשני סוגים, זכויות אישיות-in personam שהינם זכויות בין אדם לחברו, וזכויות קניניות-in rem שהינם ביחס לכל העולם, למשל בעלות על חפץ, שזכות זו הינה כלפי כולם. ישנם עסקאות שכלול בהן רק זכות אחת מלו וישנם עסקאות שכוללות את שני סוגי הזכויות.

3.דיני תאגידים- המדינה מכירה במבנה של חברה / אגודה שיתופית /עמותה וכו' בתור ישות משפטית.

מינוחים והבדלים בין משפט פלילי לאזרחי

פלילי

אזרחי

עבירה

עוולה

הוכחה מעבר לסביר

מבחן הסתברות

התובע: המדינה

התובע: הניזוק

עונש

פיצוי כספי

[ש"ב: חוק העונשין סעי' 304, 309, 338, 340. החוק למניעת מפגעים (בטיחות מקררים)]

יום חמישי 19/11/09

ישנם ארבעה ענפי משפט שהם בלתי מסתווגים.

1. דיני משפחה – התפיסה הישנה סברה שדינים אלו משתייכים למשפט הציבורי, מכיוון שהמדינה היא זו ששולטת בתחום זה, נישואין, גירושין, אבהות, ועוד, אלא שהגישה החדשה והליברלית רואה את דיני המשפחה כהסכם מתוחכם בין הצדדים, והסכמתם מספיקה כדי ליצור את היחסים בין בני זוג, גישה זו הפכה את דיני משפחה לדין פרטי בישראל, אך א"א לומר שיש הכרעה ברורה בדבר.

2. דיני עבודה – לכאו' דינים אלו הינם פרטיים, מאחר והם סה"כ חוזה בין אדם למעסיקו, אך גם כאן ישנה אי בהירות, מכיוון שהמדינה מתערבת גם בדינים אלו, למשל חוק שכר מינימום.

3. חוקי ההגבלים העסקיים – גם תחום זה הוא תחום פרטי, שהמדינה נכנסת ומתערבת בו באמצעות חוקים שונים, ולכן לא ברור אם זהו חלק מהמשפט הפרטי או חלק מהמשפט הציבורי.

4. דיני ניירות ערך – גם תחום זה לכאו' הוא תחום פרטי, שכן ישנה הסכמה בין מוכר הנייר לקונהו, אך גם בתחום זה ישנם הגבלות של המדינה.

ענפי משפט דיוניים

פס"ד בש  ע"פ 196/64

סיפור המקרה בקצרה: מרדכי בש הניח בחצר ביתו מקרר ישן, שני ילדים נכנסו לתוכו, והדלת נסגרה אחריהם, ביהמ"ש השלום הרשיע את בש בגרימת מוות מתוך חוסר זהירות או פחזנות שלא הייתה בהם רשלנות פושעת, עבירה לפי סעיף 218 לפקודת החוק הפלילי 1936 (סעיף 338 לחוק העונשין התשל"ז 1977). ביהמ"ש המחוזי זיכה את בש, וקבע כי אין להוציא מכלל אפשרות פעולה זדונית מצד גורם שלישי (novus actus interveniens) שאינה באחריותו של בש, היועהמ"ש ערער.

ביהמ"ש העליון מקבל את הערעור ופוסק לחייב את בש, והוא עושה זאת ע"י תקיפה של פס"ד של ביהמ"ש המחוזי שזיכה את בש.

השאלה שעומדת להכרעה, היא האם מקרה המוות הינו בגדר הצפיות הסבירה, ושאלה זו היא שאלה סובייקטיבית, בדיני עונשין לא פורש מהי רשלנות, לכן אנחנו מקישים מדיני נזיקין, ששם מבואר שרשלנות היא, אחריות וצפיות, שופט ביהמ"ש השלום סבר שבש אחראי מאחר והמקרר שלו ואין על כך חולק, ומקרה המוות הינו בגדר הצפיות הסבירה, ולכן פסק לחייבו.

בביהמ"ש המחוזי מסכים השופט כספי עם שופט ביהמ"ש השלום שמקרר נטוש מהווה פיתוי גדול לילדים, ולכן בש היה אמור לנקוט אמצעים סבירים כדי שלא יפגעו, אך על התביעה להוכיח שרשלנותו של בש  היא זו שגרמה למותם, ואילו הוכח שהיה כאן novus actus interveniens היה בש פטור מאחריות, ועוד מסתפק השופט אם אפשר לדרוש מידה רבה של ראיית הנולד, ומוסיף ואומר, שאף שמידת הרשלנות הדרושה זהה לעוולה אזרחית מכל מקום ההוכחה במשפט פלילי גדולה הרבה יותר.

בעליון תוקף כהן את הדברים ואומר: שנתפס השופט לטעות, שהרי לפי הוראה מפורשת בסעיף 219 לפקודת החוק הפלילי (סע' 340 לחוק בעונשין) אין גורם שלישי מתערב מבטל את רשלנותו של בש, ובעניין מידת ההוכחה כותב כהן, שהתביעה אינה צריכה להוכיח שמרשלנותו נגרם הנזק, אלא שהוא זה שהוציא את המקרר, ובעובדות אלו לא היה מי שיטיל ספק, והוכחו למעלה מכל ספק, והשאלה מה הסכנות שבדבר אינה שאלה שבעובדות אלא שאלה שבדין, האם אדם סביר היה צופה דבר זה.

שופטת המחוזי וינוגרדוב סבורה שלא היה על בש לצפות שהדלת תיסגר מעצמה, או שאחר יסגור את הדלת עליהם, או שהילדים יסגרו על עצמם.

גם כאן כהן חולק ואומר שהרי ידוע שדלתות המקררים נסגרות בנקל והדבר בגדר הצפיות הסבירה.

באשר לטענת עו"ד של בש שביהמ"ש לא יכול להחיל את הסטנדרטים הגבוהים שלו על כלל האוכלוסייה, ולראייה הביא סוללה של אנשים שטענו שהם לא היו צופים דבר כזה, משיב כהן כי אין המדד הוא אותם אנשים או כל אדם אחר אלא הניסיון שבידי השופט, ולכן מתקבל ערעורו של היועהמ"ש, מתבטל פס"ד של המחוזי, ופס"ד השלום מושב על כנו. השופט זוסמן: מסכים, השופט מני:מסכים.

בעקבות פס"ד זה, נתפתחה החקיקה, החוק הראשון שנחקק הוא: החוק למניעת מפגעים ותקנותיו, לאחר מכן נחקק סעיף 338 לחוק העונשין, ולאחריו בא סעיף 340.

26/11/09

תהליך החקיקה.

הצעד הראשון לעבר החקיקה, הוא הצעת חוק.

ישנם שלוש סוגים של הצעות חוק, האחת היא, הצעת חוק ממשלתית, לסוג הצעות אלו יש את הסיכוי המרבי להפוך לחוקים, מאחר ומאחורי ממשלה עומדת קואליציה,וזו בד"כ אינה מתנגדת להצעות חוק מטעם ממשלתה. הסוג השני הוא, הצעות חוק של וועדות, הצעות החוק של הוועדות מוגבלות לעיסוק ב: חוקי יסוד, חוקים שעניינם הכנסת, בחירות לכנסת, חברי הכנסת, ומבקר המדינה. סוג זה של הצעות חוק יכולות לעבור במסלול המהיר, כלומר מיד הן עוברות לקריאה ראשונה. הסוג השלישי של הצעות החוק הוא, הצעות חוק פרטיות, אלו הצעות חוק שכל ח"כ יכול להציע, ולכן הצעות אלו צריכות לעבור את המשוכות הבאות:

ההצעה עוברת לעיון יו"ר הכנסת וסגניו, כשיו"ר הכנסת יכול לעצור את הצעת החוק, ולא להגיש אותה לקריאה טרומית, בסעיף זה (134 ג' לתקנון) לא נעשה שימוש למעט שלוש פעמים, האחת, כשרצה ח"כ מסוים להעביר הצעת חוק שלראשות הממשלה, יוכל להיבחר רק אדם יהודי, וכשח"כ הציע להרוג ערבים בתחומי מדינת ישראל כמס' ההרוגים בכל פיגוע, וכשח"כ הציע פינוי ערבים, כנגד כל פינוי של יהודים. אם יו"ר הכנסת או סגניו לא פסלו את ההצעה, היא עוברת לשלב הבא.

הקריאה מתבצעת במליאה, והשאלה שנשאלת בהצבעה היא, האם אתה בעד החוק או לא. אין צורך שיהיה רוב מיוחס, אלא מספיק רוב רגיל, (רוב כדורגל).

העברה לוועדה הרלוונטית, ודיון בהצעת החוק, בשלב זה א"א להפיל את החוק, אלא רק לשפר אותו, ולגבש אותו.

• במידה והחוק לא עבר אצל יו"ר הכנסת, או שלא עבר בקריאה טרומית א"א להעלות חוק דומה למשך חצי שנה.

הצעת חוק צריכה שתעבור שלוש קריאות, (הצע"ח ממשלתיות ושל וועדות מגיעות מיד לשלב זה והצע"ח פרטית צריכה לעבור את שלושת המשוכות המוזכרות לעיל).

• הקריאה הראשונה, היא קריאה במליאה, חברי הכנסת נשאלים האם אתם בעד או נגד הצעת החוק, רוב כדורגל מנצח. אם היה רוב בעד, ההצעה עוברת לניסוח בוועדה, שם כל אחד מחברי הוועדה יכול להוסיף הסתייגויות, שהם בעצם חלופה לחוק.
• בקריאה השנייה חברי הכנסת נדרשים להכריע בין החלופות המוצעות, יו"ר הכנסת מקריא ומצביעים על החוק או על חלופתו.
• בקריאה שלישית חברי הכנסת נדרשים להכריע בעד או נגד הנוסח שנתקבל בהצעת החוק השנייה. גם כאן מספיק רוב שאינו מיוחס.

[ש"ב: פס"ד פדידה נגד סהר, פס"ד היוהמ"ש נגד אלכסנדרוביץ]

כניסה לתוקף.

כניסה לתוקף של חוק מתבצעת לאחר שנתקיימו שתי תנאים (בהתאם לחוק המעבר).

התנאי הראשון הוא: חתימה של, יו"ר הכנסת, ראש הממשלה, והשר הממונה על ביצוע ההחלטה. כלומר 3 אנשים. בפועל חותמים 4 אנשים, השלושה האמורים ונשיא המדינה, שחותם על כל חוק (בהתאם לחוק יסוד נשיא המדינה) חוץ מחוקים הנוגעים אליו, אך גם אם הנשיא לא יחתום, החוק יחול אם חתמו השלושה האמורים, כך שבפועל צריכים לחתום 3+1.

התנאי השני הוא: פרסום ברשומות, הרשומות הן בעצם העיתון הרשמי של מדינת ישראל.

חשוב להדגיש, כי גם אם נפלה טעות או מכל סיבה אחרת החוק לא הודפס, אין לחוק תוקף, כך קרה במקרה החגיגת, שהוסיפו את החומר לרשימת החומרים המסוכנים, והמשטרה עצרה על בסיס זה אנשים והגישה כתבי אישום, אבל התברר שלמדפיס הממשלתי נגמר הנייר, ולכן החוק עדיין לא פורסם ברשומות, וכתבי האישום בוטלו.

03/12/09

פס"ד היוהמ"ש נגד אלכסנדרוביץ

סיפור המקרה בקצרה: בני הזוג עברו עבירה  פלילית בתחום דיני המיסים, העבירה היתה מכירת רהיטים ללא בולי מס, אלכסנדרוביץ מודים שלא היו בולים, אך טוענים שעדיין לא נקבעו בתקנות גודל הבולים וצורתם ולכן אין לתקנה תוקף מכיוון שלא פורסמה ברשומות, ולפיכך אין במה להאשים אותנו, כאן נשאלת השאלה האם תקנה זו הינה תקנה בת פועל תחיקתי, אם כן בני הזוג צודקים אך אם תקנה זו אינה בת פועל תחיקתי אלא סוג נמוך יותר של חקיקת משנה, בני הזוג לא צודקים בטענתם והיה עליהם לבייל את הרהיטים גם ללא פרסום ברשומות, נדרש ביהמ"ש להכריע האם תקנה זו הינה בת פועל תחיקתי או לא, פסק הדין מונה שני תנאים לקביעה מהי תקנה בת פועל תחיקתי, אך לתקנה בת פועל תחיקתי יש משמעויות נוספות, בחוק נקבע שתקנה בת פועל תחיקתי הינה מכוח חוק ובת פועל תחיקתי, המשמעות הברורה היא שתקנה אינה יכולה לסתור חוק אלא רק לפרשו, והמשמעות הנוספת היא שתקנה חייבת להיות מכוח חוק, כאן יש שתי אפשרויות האפשרות האחת היא הסמכה מפורשת, והשנייה היא הסמכה מכוח חוק יסוד הממשלה שכל שר רשאי להתקין תקנות לתחום שהוא מופקד עליו, התנאי הראשון שקבע ביהמ"ש הוא שהתקנה צריכה לשנות את המצב המשפטי הקיים, לדוגמא הנחיות היועץ המשפטי לממשלה אינם תקנות מאחר והם חוזרות על מצב משפטי קיים, והתנאי השני הוא שתקנה היא אינה פרטנית אלא כללית או מופשטת, ולא מיועדת לאדם ספציפי. תנאי נוסף הוא שהתקנה צריכה לחדש משהו, אך הרשות יכולה לא לפרסם ברשומות אם בחוק כתוב שאין צורך לפרסמן ברשומות, זה נכון העיקר בתקנות בעלות אופן בטחוני כגון עובי הבטון במקלטים.

להבהרת הדברים: פס"ד רונן נגד עריית ירושלים, מדובר באדם שהייתה מדרכה שאינה צבועה ליד ביתו, ויום אחד הוא מגלה שהעירייה צבעה את המדרכה באדום לבן, רונן החליט לא להתייחס לצביעה והמשיך לחנות, קיבל קנס וסירב לשלם והלך להידיין בביהמ"ש, טענתו הייתה שלא מצא ברשומות שכתוב שאסור לחנות במקום זה, אומר ביהמ"ש שהנורמה המחדשת אינה הקביעה שבמקום ספציפי אסור לחנות אלא סימול התמרור והקביעה שאסור לחנות באדום לבן ואלו כן התפרסמו ברשימות, ומאחר שכך אסור לחנות במקום שמסומן באדום ולבן.

פס"ד שני הוא מרפא גבעת סביון, משרד הבריאות הוא שנותן רישיונות למכונים רפואיים במקרה זה מדובר במכוני אולטרא סאונד, משרד הבריאות החליט לפרסם תנאים חדשים שלא היו קודם, ופרסם את התקנות בצורה מסודרת, מרפא גבעת סביון לא רצה לעמוד בתקנות,ובביהמ"ש טען שתקנה זו הינה בת פועל תחיקתי אך ביהמ"ש דוחה את טענתם מאחר והמכתב נשלח באופן ספציפי לכל מכון ומכון בצורה פרטנית ולכן אין זו תקנה בת פועל תחיקתי.

מעבר לזה יש סוג של תקנות שהוא נוגד את הפירמידה הנורמטיבית של קלזן, אמרנו שתקנה לא תסתור חוק, אך חוק יסוד הממשלה קובע שיש תקנות שאינן צריכות פרסום ברשומות ויכולות לשנות כל חוק, ואלו הן התקנות לשעת חירום, אחרי שהכריזה הכנסת על מצב חירום יכולה הממשלה להתקין תקנות לשעת חירום והן יכולות לסתור כל חוק ואינן חייבות פרסום ואף ראש הממשלה יכול לתקן תקנות לבדו אם אין הוא יכול לכנס את הממשלה, הבעייתיות היא שהמדינה עד עכשיו במצב חירום.

רשומות

ס"ח – ספר חוקים – המדור ברשומות בו מתפרסמות חוקים.

ה"ח / הצ"ח – הצעות חוק – גם הצעות צריכות פרסום ברשומות.

ק"ת – קובץ תקנות – תקנות שתוקנו.

י"פ – ילקוט פרסומים - הוראות שמחייבות פרסום ברשומות ואינם חוקים, ואינם תקנות וכו' לדוגמא ישנה הוראה לפרסם שנשיא המדינה יוצא את הארץ, דבר זה מתפרסם בי"פ, או למשל קביעת ריבית של בנק ישראל, ילקוט הפרסומים מכיל עוד מדורים למשל – דיני מדינת ישראל נוסח חדש (דמ"י נ"ח), כתבי אמנה, וסימני המסחר.

10/12/09

"קצה הגעת המשפט הוא כקצה חניתו של החייל" – פירוש: השליט הוא זה שקובע את הנורמות שיחולו, כלל זה היה נקוט אצל השלטונות השונות שהיו בארץ, וכל מערכת אפסה את מערכת הנורמות שקדמה לה וכן את מידות המטבעות והמשקלות.

הצינור הראשון: השליט האחרון הכי מאוחר שנתייחס אליו הוא הסולטאן העותומאני סלים חאן הראשון, החוק העותומאני פעל לפי החוק המוסלמי עם הטעמה מסוימת, הסולטאן שכר את חכמי הדת סגר אותם בארמון וחייב אותם לכתוב את חוקי המדינה לפי השריעה, החוק נכתב כמגילה ולכן נקרא "המג'לה" הנורמות במג'לה הם נורמות אסלאמיות, המג'לה לא שונתה אלא הקיסר היה מוסיף לה חוקים – ב-1918 נכנס אלנבי וצבאו  לא"י וכובש אותה, בניגוד למצופה הבריטים לא מבטלים את החוקים הקודמים, בארבעת השנים הראשונות הם לא מחליטים כלום כי הם בטוחים שהם נמצאים בא"י בצורה זמנית, אך ב-1922 הבריטים מקבלים החלטה לגבי המשפט ע"י מועצת השרים של המלך, (דבר המלך במועצתו) סימן 46 לדבר המלך קובע, כי כל החוקים שהיו בתוקף ב-1 בנובמבר 1914 ימשיכו לעמוד בתקפם, הסיבה שקבעו את התאריך הזה היא, שבתאריך זה פרצה מלחמת העולם הראשונה והבריטים והעותומאנים הפכו לאויבים, ויתכן שנוספו חוקים נגד הבריטים, הבריטים לא שינו את החוקים לגמרי משלוש סיבות, א. היה ספק האם האוכלוסייה יכולה לקלוט מערכת חוקים בריטית. ב. א"י לא הייתה מקום חשוב בעיניהם יחסית למקומות אחרים בהם שלטו. ג. לא היה כוח אדם, היסטוריונים מתארים את לונדון של אותה העת כעיר שאין בה גברים מאחר וכולם גויסו לעבודה ממשלתית.

במהלך השנים 22'-48' הבריטים משנים את הנורמות העותומאניות ע"י הנציבים ששלטו בארץ מטעם הבריטים, 1. השליט הצבאי היה קובע פקודות, ומפרסם בעיתון רשמי, 2. היה מייבא את הנורמה האנגלית, העיתון היה נקרא פלסטיין גאזט, 3. מועצת השרים של המלך לענייני המושבות הייתה מפרסמת הוראות לעניין א"י וההוראות היו מובלות לא"י באוניה, מכאן בא המונח הספרים הלבנים, כי היו מורידים את כריכתם כדי שישקלו פחות באוניה, 4. מכוח סעיף 46, כל פעם שהמשטר המנדטורי סבר שאין תשובה בחוק הקיים הוא הלך למשפט האנגלי והוסיף את זה לספר החוקים.

- פיסקה במגילת העצמאות קובעת איך יראה השלטון- מועצת העם היא הגוף העליון שנקבע ע"י המוסדות הציוניים, בהכרזת המדינה אומרת מועצת העם שתיקרא מעתה מועצת המדינה, ועוד קובעת שיהיו  בחירות לאסיפה מכוננת שתכתוב חוקה ואח"כ יבחרו מוסדות שלטון סדירים. החוק הראשון של האסיפה המכוננת הוא שהיא נקראת כנסת, וכנסת מחוקקת חוקים. (מועצת המדינה שפעלה לפני ההסדרה החוקית פעלה מכוח פקודת סדרי השלטון והמשפט 48') זהו בעצם הצינור השני שבו בעצם משולבות נורמות עותומאניות פלוס מנדטוריות.

כשקמה המדינה הכנסת לא חוקקה כי הייתה ביישנית ועצלה, ביישנית- כי פרסמו נוסח חדש לחוקים ולא ביטלו חוקים כי לא רצו לבזות את המשפט האנגלי, ועצלה- כי לא שינתה את המינוחים, יש עדיין פקודות שכתוב – בפקודת חילות הוד מלכותו - ובסעיף 1 נכתב פירוש חילות הוד מלכותו – במשמעם חילות ישראל, נשארנו עם תוקפן של נורמות עותומאניות ולכן נוצר החוק לביטול המג'לה, כשלא הייתה תשובה במשפט הישראלי הלכו בתי המשפט למשפט האנגלי מכיוון שסופו של סעיף 46 לדבר המלך מפנה לשם והוא לא בוטל, אך בחוק יסודות המשפט 1980 הדבר שונה.

24/12/09

המערכת השיפוטית בישראל

- בתי משפט רגילים, השלום, מחוזי, ועליון.

- בתי המשפט המיוחדים – המתמחים.

- בתי הדין.

- גופים מעין שיפוטיים – למרות שהם לא בתי משפט חלים עליהם חוקים שיפוטיים מסוימים.

בתי המשפט הרגילים בנויים כפירמידה בעלת שלוש רמות, 1. שלום. 2. מחוזי. 3. עליון. 28 בתי משפט שלום, 6 בתי משפט מחוזיים, 1 בית משפט עליון, המס' הוא לא החלטה שקבועה בחוק, ההבדל המהותי בין בתי המשפט הוא העובדה שבתי המשפט אמורים להיות יותר מקצועיים ככל שהדרגות עולות, כך שהתיקים הפשוטים יגיעו לשלום היותר קשים למחוזי והקשים יותר לעליון, הבדל עקרוני נוסף הוא סוגיית הערעור, ככל שאתה גבוה יותר אתה יכול לערער על ביהמ"ש נמוך יותר – ההבדל קשור לסעיף 20 לחוק השפיטה, לביהמ"ש העליון יש תקדים שמחייב את הנמוכים ממנו, אך לא אותו עצמו, הדרך להתחמק מהלכה מחייבת היא גישת האבחון, וקביעה שיש שוני בין המקרה שנפסק למקרה העומד לפנינו. למחוזי יש תקדים מנחה- בפסיקה נתגבש הכלל שתקדים מנחה הוא שום דבר, אלא שאם ביהמ"ש השלום פוסק באותו מקרה הוא צריך לאזכר את ההלכה, ויכול לומר סבורני אחרת, - תקדים מחייב כשמתקיימים שתי תנאים מצטברים, 1. דעת השופט נמצאת בדעת הרוב, 2. הרוב צריך להיות ברציו, (רציו דסידנדי) כלומר בעיקר הדברים, ולא משהו שנכתב כדרך הכתיבה, (אוביטר דיקטום) שאינה יוצרת תקדים מחייב.

כדי לגלות רציו, יש שמשתמשים בשיטת האצבע, כלומר הסרה של כל החלקים שאפשר להסתדר בלעדיהם, אך שיטה זו אינה יעילה כ"כ, שיטה נוספת היא שיטת המילים המנחות, כשהשופט כותב- לגופו של עניין, השאלה המרכזית וכו' זה רציו, אך אם כותב למשל- למעלה מן הדרוש, זה אוביטר.

כללי הסמכות.

כללי הסמכות מתוכננים כך שהמקרה הפשוט יותר יגיע אל הערכאה הנמוכה יותר.

תביעה אזרחית עד 2.5 מלש"ח בדיוק תדון בביהמ"ש השלום, יותר מזה תדון במחוזי, העליון יראה תביעה אזרחית רק בדרך של ערעור, - חריג ידוע הוא –מקרקעין- יהא שוויים אשר יהא, מאחר ומקרקעין נתפסו באופן מסורתי כדבר מסובך, ולכן נדונים במחוזי. שלשה עניינים במקרקעין שאמר המחוקק שידונו בשלום, וסימנך- חש"ש חזקה בקרקע, שימוש בקרקע, ושיתוף, אך מוגבל רק על שימוש בשיתוף ולא על השיתוף עצמו שנדון במחוזי.

תביעה פלילית, אם עונשה המרבי הקבוע בחוק אינו עולה על 7 שנים תדון בבית משפט השלום, אף אם עונשם של כל העברות המצטברות הם יותר מ-7 שנים, עונשה מעל 7 שנים תדון במחוזי, גם בתחום זה אין לעליון סמכות מקורית אלא ע"י ערעור, -חריג- נמצא בתוספת השנייה לחוק בתי המשפט, לפרקליטות יש סמכות להגיש למחוזי עבירות שעונשם נמוך מ-7 שנים (למשל מתחום הצוארון הלבן) וכן להפך להגיש לביהמ"ש שלום עבירות שעונשם גבוה מ-7 שנים (למשל עבירות מתחום הסמים).

סמכות שיורית, כל מה שלא בסמכות השלום עובר למחוזי.

אחת הדרכים להבטיח את המדרג בין השופטים הוא ע"י הוועדה לבחירת שופטים, יושבים בה 9 אנשים, נשיא ביהמ"ש העליון, 2 שופטים מביהמ"ש העליון, שר המשפטים, שר נוסף [הממשלה מחליטה על זהותו] 2 חברי כנסת [הנוהג הוא שאחד מהבעדה והשני מהנגדה] 2 נציגי לשכת עורכי הדין [לרוב אחד מהבעדה והאחר מהנגדה] אם הבעדה והנגדה מאיינים את עצמם אז תמיד יהיה רוב לביהמ"ש, לכן צריך רוב של 7. לוועדה יש חופש בבחירת המועמדים ובלבד שיעמדו ב-3 תנאים מצטברים, 1.המועמד ישראלי, 2. מורשה לעסוק בעריכת דין, 3. ותק בפעילות משפטית, 5 שנות ותק כדי להתמנות לשופט שלום 7 למחוזי ו-10 לעליון, ותק בפעילות משפטית יש ב- שיפוט בפועל, עריכת דין פרטית, עבודה בפרקליטות, והוראת משפטים. חריג אחד, כשהמועמד הוא משפטאי מובהק והמועמדות היא לעליון הוועדה רשאית להתעלם מהכללים, בפועל נעשה בזה שימוש רק אצל הדיין שמחה דגן.

שופט נכנס לתפקידו ע"י השבעה אצל הנשיא.

ערעור, תמיד מערכאה אחת לזו שמעליה, אין אפשרות לערער מביהמ"ש שלום לעליון, הערעור הוא הליך שבו ביהמ"ש בודק אם נפלה טעות משמעותית שמחייבת להפוך את פסה"ד, לכאו' הליך פגום במקצת מאחר ואין התרשמות מעדים וכו' אלא רק ממסמכים כתובים, אין אפשרות לערער פעמיים, אלא רק על ביהמ"ש המקורי, אלא א"כ ניתנה רשות ערעור, רשות ערעור נדרשת גם במקרה שאין פס"ד סופי אלא סעד זמני.

31/12/09

ביהמ"ש העליון, לעליון אין סמכות מקורית, אם העליון עוסק באזרחי או פלילי אות הוא שהגיע לכך בדרך של ערעור.

סעיף 15ג לחוק יסוד השפיטה קובע שכל מה שלא בסמכות ביהמ"ש אחר הוא בסמכות העליון, או אם העליון רואה סיבה לדון בעניין כדי לתת בו סעד למען הצדק.

בג"ץ הוא סמכות של העליון שמתעסקת בעיקר בעתירות נגד המדינה ורשויותיה, בג"ץ יכול לתת 4 סעדים בלבד, 1. צו עשה, 2. צו לא תעשה, 3. הביאס קורפוס – כלומר הביאו את הגופה, 4. צו בירור.

שני הסעדים הראשונים הם בעצם דרך לומר שבג"ץ יכול לצוות לעשות משהו או לחדול ממעשה מסוים, הנוהל הוא שהמבקש סעד מבג"ץ צריך לכתוב איזה סעד הוא מבקש, הסעד השלישי הוא ירושה מהאנגלים מהתקופה בה המלך היה חזק הרבה יותר מהיום, והסעד אמר שאם גורם כלשהו מאנשי המלך תפס אדם שלא כדין, יכול ביהמ"ש לומר יובא התופס יחד עם הגופה חיה או מתה ויסביר למה הוא נתפס, אך כמעט אין לסעד זה משמעות מבחינה מודרנית, הפעם האחרונה שעשו בזה שימוש היה אצל עובד דיראני, לא היה חשד, והמשפחות ביקשו סעד מבג"ץ בג"ץ הפעיל את סמכותו, המדינה ענתה שהם בחקירה והתשובה הניחה את דעת הבג"ץ, הסעד הרביעי הוא צו בירור, מופנה תמיד כלפי גורם שיפוטי, מקובל שערכה אחת לא מצווה על ערכאה שיפוטית אחרת לפסוק בצורה מסוימת, אלא אומרת לה לדון שוב בעניין עם בחינה מחודשת לפרט מיוחד. עוד סמכות לעליון היא דיון נוסף, הדיון הנוסף מתקיים בעליון בהרכב מורחב יותר מההרכב הקודם, ברוב המקרים כשיש דיון נוסף הדיון הוא על סוגיה ספציפית שעלתה בפסק הדין (חוק בתי המשפט ס' 30), דיון נוסף אפשר לקבל אם נקבעה הלכה חדשה ולא על אי חקירה כנדרש וכדו'. לעליון ישנה סמכות נוספת והיא להורות על קיום משפט חוזר- סמכות זו מוגבלת לעניין פלילי בו הורשע הנאשם, אך אם הנאשם זוכה אין המדינה יכולה לבקש משפט חוזר, אין הכוונה להורשע בעליון אלא בכל ערכאה אחרת, אין הגבלת זמן על הגשת הבקשה, ובעצם זהו אמצעי לתקן מעוות, לדוגמא אם נתגלו ראיות חדשות כגון ד.נ.א. או שזויפו ראיות, או שהורשע אדם אחר ואין אפשרות שהמעשה נעשה ע"י שניים, מקום המדינה התקבלו רק 12 בקשות, במחציתם העבריין הורשע שוב, ובשאר המקרים לא התקיים דיון חוזר כי לא יכלו להביא שוב את הראיות, רק במקרה אחד התקיים דיון חוזר והנאשם זוכה וזוהי פרשת עמוס ברנס.

סמכות נוספת לבג"ץ בנושא פסלות שופט מחמת נגיעה אישית, הפנייה הראשונה תיעשה לשופט ובמידה ולא יפסול עצמו, פונים לנשיא והוא מחליט האם לפסול את השופט או לא.

כללי הכרעה.

כשיש שופט אחד ההכרעה בפס"ד היא פשוטה, אך כשיש יותר אנו נזקקים לכללי ההכרעה.

ישנה הבחנה בין משפט אזרחי ומנהלי לפלילי, באזרחי רוב שופטים מכריע, אך אם תוצאות ההכרעות שונות ואינן זהות הסמכות להחליט ניתנת לנשיא ביהמ"ש אחריו לסגנו ואחריו לוותיק ביותר, אם שניים שווים בוותק, הסמכות ניתנת למבוגר יותר, כך היא ההתנהלות בהליך אזרחי. בהליך פלילי יש שתי פעימות, 1. זכאי או חייב, 2. אם הורשע הנאשם נותנים את גזר הדין, נכון להיום כדי להרשיע אדם צריך 2 נגד 1, הרוב צריך שיהיה על אותה העבירה, כתוצאה מכך יתכן ותיווצר סיטואציה שבה השופטים יחלקו על שתי עבירות, והעונש יהיה אחד, לדוגמא אם שופט אחד קובע שהנאשם גנב והשני סבור שהוא שדד והשלישי שותק, אז ודאי השופט שקבע ששדד יסכים שהוא גנב, כי בשוד כלולה גניבה, ולכן העונש יכול להיות שווה. בגזר הדין ככלי ההכרעה יותר מסובכים, אחרי שיש הרשעה נותנים עונש מתוך סל, אז אם שתי שופטים מסכימים והשלישי לא אז ההכרעה היא לפי הרוב, אך אם שופט אחד פוסק 3 שנים בפועל ו-2 שנים על תנאי, השני פוסק 2 שנים בפועל ו-1 שנה על תנאי, והשלישי פוסק 3 חודשים בפועל וחצי שנה על תנאי, כאן אומר החוק המחמיר ביותר יצטרף אל המקל ממנו ואם יווצר רוב הכרעה כמותם, למשל במקרה כזה, השופט השני יכריע כי ודאי שהשופט הראשון סבור שנתיים בפועל ושנה על תנאי, דוגמא אחרת, שופט אחד סבור שנתיים בפועל שופט שני סבור 4 על תנאי ושופט שלישי סבור 5 מלש"ח קנס, במקרה כזה אב"ד מכריע.

07/01/10

בתי המשפט המיוחדים / המתמחים.

המחוקק נתן סמכויות מסוימות רק לבתי משפט אלו, והסיבה היא, א. שופטים מומחים יותר, ב. כללים פרוצדוראליים ואחרים שונים, 5 בתי משפט מבתי המשפט המיוחדים הם ברמת השלום, ו-2 הם ברמת מחוזי, נתחיל עם בתי המשפט ברמת השלום הפליליים.

1. ביהמ"ש לנוער – בין הוותיקים שיש נחקק בחוק הנוער (שפיטה ענישה ודרכי טיפול), ביהמ"ש פלילי- השוני הוא בעומד לדין, במידה והעומד הוא קטין שנאשם בעבירה פלילית ענינו ידון בביהמ"ש לנוער. פרמטר ראשון נוגע לזמן הגשת כתב האישום, צריך שההגשה תיעשה בין גיל 18 ל-19  ללא קשר לגיל בו נעברה העבירה, פרמטר נוסף הוא שהעבירה תיעשה מעל גיל 12 כי מתחת לגיל זה אין אחריות פלילית, מטרתו של ביהמ"ש זה היא שיקום כך הוגדר ע"י המחוקק, והשופט צריך לחשוב על שיקום כמטרה ראשונה במעלה, מכיוון שמחקרים רבים מוכיחים שטיפול ע"י כליאה גורם להחרפת המצב, ולכן סמכותו העיקרית של ביהמ"ש זה היא הרשות לתת רשימה של עונשים גדולה הרבה יותר מבית משפט רגיל, לדוג' שליחה לטיפול פנימייתי, מינוי משגיח על עבודתו של הנער, כמו"כ יש לו כללי דיון שמותאמים לנוער – השופט יכול לדוג' לדאוג למעמדו של הנער, אם השופט רואה שהנער עושה טעות דיונית השופט יכול לעצור ולומר לנער זה יכשיל אותך ולהדריך אותו מה לומר, בית משפט זה מומחה לחקירת נערים, בניגוד לביהמ"ש רגיל אין אפשרות להיכנס לדיוני ביהמ"ש לנוער, כמה דברים יוצאי דופן, א. השופטים הם שופטי שלום שאינם מוסמכים לדון בעבירות שעונשם יותר מ-7 שנות מאסר ולכן בביהמ"ש המחוזי יש שופט שמוסמך לדון בבני נוער ואם יש עבירה שעונשה למעלה מ-7 שנים היא עוברת ע"י שופט המחוזי לביהמ"ש לנוער והוא משמש כנשיא, ערעור במקרה רגיל הוא לביהמ"ש המחוזי, ובמקרה שעונשה של העבירה הוא למעלה מ-7 שנים ויש שופט מחוזי בהרכב הערעור הוא לעליון. בתי משפט אלו מוסמכים לדון בעוד עניינים שאינם פליליים כמו צווים מסוימים שנוגעים לבני נוער והם מנהליים, כגון החלטות של וועדות רווחה שעליהם צריך חתימה של ביהמ"ש לנוער.

2.ביהמ"ש לתעבורה – מקורו לפי פקודת התעבורה וכוחו מהתוספת לפקודה, תולדה של עסקת חבילה מסוימת שהמחוקק הציע לאזרחים, דיני התעבורה הם בתחום המשפט הפלילי, המחוקק בשלב מסויים עבר על הרשימות הנמצאות בפקודת התעבורה וקבע על דברים רבים ברירת משפט (הנקראת בפי רבים בטעות ברירת קנס), המחוקק מציע תשלום או עונש מסויים תמורת אי רישום פלילי ואי תביעה בביהמ"ש, הליך שיכול להימשך שנים רבות, מי שקיבל קנס ולא רוצה לשלם אותו מגיע לביהמ"ש זה, אך דיוניו של ביהמ"ש זה הם בעיקר בעבירות שבהם אין ברירת קנס, בביהמ"ש זה השופט מחליט אלו עדים יכולים לבוא ואלו לא, כמו"כ יכול לנהל את ההליך כך שיסתיים באותו דיון או מקס' בדיון אחד יותר, מי שמורשע בביהמ"ש זה משלם בדרך כלל הרבה יותר מהקנס שקיבל.

3.ביהמ"ש לעניינים מקומיים – הוקמו בשנות ה-80 כדי לאמץ מודל מסויים שקיים בבריטניה, והגישה היא שעבירות שבוצעו במקום מסויים עדיף שידונו באותו איזור, הקנס מועבר לקופת הרשות המקומית, וכן עלויות ההקמה הם על חשבון הרשות המקומית, אם אין רשות כזו הולכים לביהמ"ש השלום, בסמכות בתי משפט אלו כל העבירות שבתוספת לחוק בתי המשפט, כגון עבירות תכנון ובניה, רישוי עסקים, חמץ בפסח, הסדרת מקומות רחצה.

שני בתי המשפט הנוספים הם אזרחיים.

4.ביהמ"ש לענייני משפחה – הוקמו בשנת 95' בחוק בתי המשפט לענייני משפחה, הנושא העיקרי שנדון בהם הוא כל תובענה אזרחית יהא שוויה אשר יהא – ובלבד שעילתה היא סכסוך בתוך המשפחה – ההגדרה "משפחה" היא: הורים וילדים, בני זוג, אחים, סבים ונכדים, וגיסים, אם ביהמ"ש רגיל סבור שהסכסוך הוא משפחתי הוא מעביר את הדיון לביהמ"ש זה, אם ביהמ"ש לענייני משפחה סבור שיש סכסוך כזה כל התיקים בכל בתי המשפט מועברים לבית משפט זה, כי ביהמ"ש רוצה להגיע לשורש הבעיה, לביהמ"ש זה יש יחידת עזר של פסיכולוגים עובדים סוציאליים וכו' – בתי משפט אלו מסתמנים כהצלחה גדולה.

נושא נוסף שבסמכות ביהמ"ש זה הוא ענייני ירושה וצוואה וצווי הרחקה לפני ההליך הפלילי.

5. ביהמ"ש לתביעות קטנות – בסמכותו לדון בתביעות עד לסכום של 31,200 ₪ בתביעה אזרחית, הכללים הבסיסיים הם: רק אדם יכול לתבוע, ולא תאגיד, אך תאגיד יכול להיתבע, א"א להגיש יותר מ-5 תביעות בשנה, א"א להיות מיוצג ע"י עו"ד (ולכן הדיונים מהירים יותר) אלא התובע מייצג את עצמו, למעט מקרים של קשיי שפה וכדו' וגם אז בד"כ לא ינתן יצוג ע"י עו"ד, סיבה נוספת שגורמת לדיונים להתנהל במהירות היא הדרישה שהדיון יחל באותו יום ויסתיים באותו יום ופסק הדין יינתן באותו היום, אין זכות ערעור על בתי משפט אלו ומי שרוצה לערער צריך לבקש רשות ערעור מבית המשפט המחוזי.

בתי משפט ברמת מחוזי.

1. בית משפט לעניינים מנהליים – נמצא בחוק נפרד הוקם בשנת 2000 בעקבות פניות רבות לבג"ץ בנושאים שאינם נוגעים אליו כגון מח' על בתי ספר וכו' המחוקק רשם בחוק ספציפי את סוגי העתירות המסוימות שידונו לדוג' עתירות נגד המדינה במכרזים, בעניני תכנון ובניה, ועניני ארנונה וחינוך, כל בית משפט מחוזי הוא בית משפט לעניינים מנהליים, הכללים שונים וכן האגרות שונות, ברוב המקרים עתירות מנהליות נדונות בפני העליון, ערעור עתירה מנהלית – עע"מ, לביהמ"ש זה סמכות נוספת והיא ערר מנהלי או ערעור מנהלי- ערעור על כל הגורמים מעין שיפוטיים. סמכות נוספת, תובענה מנהלית- הגשת תביעה כנגד המדינה, הממשלה הוסיפה הסתייגות שנתקבלה בקריאה שנייה ששר המשפטים יקבע באלו תובענות תהיה אפשרות לתבוע את המדינה, אך למרבה הפלא, השר לא קבע שום תקנה בנושא זה למעט במקרה שנגרם הפסד במכרז ציבורי ע"י רשלנות של המדינה.

2. ביהמ"ש לימאות- הוא ביהמ"ש המחוזי בחיפה.

14/01/10

מערכת בתי הדין.

מערכת זו נפרדת ממערכת בתי המשפט ונבדלת ממנה בשלושה דברים, א. בהרכב היושבים, בבתי משפט יושבים שופטים בהכרח ואילו בבתי הדין לא יושבים בהכרח שופטים אלא מכריעים מסוגים שונים, ב. בתי המשפט מכריעים כפי החוק הישראלי ואילו בתי הדין מכריעים לפי החוק הישראלי + מערכת נורמטיבית נוספת, ג. שוני בסדרי הדין ובסמכויות, פועלים לפי כללי פרוצדורה שונים.

ישנם ארבעה סוגים של בתי דין.

1. בתי הדין הרבניים- שריד מהתקופה העותומאנית, העדות הדתיות בישראל קיבלו אוטונומיה לקיים בתי דין משלהם, ומומנו ע"י העותומאנים, היו מוגבלים לדון רק בין בני אותה עדה אך לא בין בני שתי דתות שונות, הבריטים השאירו את בתי הדין הללו על כנם, אך בשינויים מסוימים מאחר והמוסלמים נהגו ללכת לבתי הדין העותומאניים ואלו נסגרו, ולכן קמו בתי דין מוסלמיים, דבר נוסף שחידשו הבריטים הוא ערכאת הערעור, על אף שמבחינת ההלכה היהודית הדבר בעייתי הוחלט לאחר פולמוס גדול בקרב הרבנים לקבל את ערכאת הערעור וכך נוצר בית הדין הגבוה לענייני ערעורים, מדינת ישראל הרחיבה את בתי הדין העדתיים, והגדולים הם: העדות היהודית, המוסלמית, הדרוזית, והלטינית (קתולית) ועוד שמונה עדות נוצריות נוספות ולכל אחת מעדות אלו יש בתי דין שמנוהלים בצורה אוטונומית.

סמכויות.

1. סמכות ייחודית ובלעדית לדון בתוקפם של נישואין אצל בני זוג מאותה עדה, וכן בגירושין בעדה היהודית או ביטול נישואין בשאר העדות, נעשים נסיונות לפתור את בעיית הנישואין למי שלא יכול להינשא במסגרת הדתית, כגון חוק ברית הזוגיות.

2. תביעות ותובענות אזרחיות הכרוכות בנישואין וגירושין, מאחר ויש התחייבויות מצד הבעל לאישה כגון מזונותיה וכו', נדון בבתי הדין, אך אפשר לערער לביהמ"ש לענייני משפחה ולכן זו בעצם סמכות מקבילה לבתי המשפט לענייני משפחה מינוס.

3. ענייני ירושות וצוואות – אם רוצים להתדיין בפני בית דין דתי הדבר אפשרי, אך קיימת דרישה בחוק שתהיה הסכמה בין כל הצדדים לדון בביה"ד הדתי, ולכן זו סמכות מקבילה מינוס מינוס.

4. סמכות נוספת שכנראה הייתה, איננה כרגע ואולי תחזור להיות, כששני בני אותה דת היו מסתכסכים היו הולכים לביה"ד הדתי והוא היה פוסק עבורם כעין בורר, סמכות זו בוטלה ע"י פסיקה של השופטת פרוקצ'יה שטענה שבשום מקום בחוק לא ניתנה סמכות כזו לבתי הדין, מקורה של הסמכות הוא מהמג'לה, אך המג'לה בוטלה, כעת הועלתה הצע"ח כזו אך עדיין לא נחקקה.

מבנה בתי הדין.

בתי הדין בנויים כפירמידה בתחתיתה בתי הדין האזוריים ומעליהם בית הדין הרבני הגדול לערעורים, לכאו' אין שום גוף מעליהם – אך ביהמ"ש העליון פסק שלפעמים יש לו סמכות לדון בפס"ד של בתי הדין – בבלי נגד בבלי – סכסוך בין טייס לאשתו, בביה"ד הדתי הבעל קיבל 90% מהנכסים והאישה קיבלה 10% וכך נותר פסק הדין בערעור לביה"ד הרבני הגדול, העו"ד של האישה פנה לבג"ץ וביקש את סעד צו הבירור, שבו יכול ביהמ"ש לומר לערכאה מסוימת דוני או אל תדוני בנושא מסויים, בג"ץ אמר לבית הדין דון שוב ואמור לנו מה ההשפעה של חוק שיווי זכויות האישה, המשמעות האמיתית היא שאפשר לבקש צו בירור על פסק דין בבתי הדין הדתיים.

2. בתי הדין לעבודה- קיימים משנות ה-50 כשעדיין שלטו במדינה מפלות סוציאליסטיות וזה הרקע להקמתם, תפיסה סוציאליסטית שאמרה שא"א להתייחס לחוזי עבודה כאל חוזים רגילים, יש עקרונות אוניברסאליים שחלים על כולם ונקראים "חוקת העבודה" שזהו בעצם סיכום דעתם של מקימי המדינה והוגיה, בבתי דין אלו יש שופט שכשיר לשלום / מחוזי / עליון לפי העניין ובנוסף יש בצוות המחליטים נציגי ציבור אחד שהומלץ ע"י המעסיקים ואחד שהומלץ ע"י ארגון העובדים, דנים כמעט בכל תובענה אזרחית שקשורה ליחסי עובד מעביד, ואפי' בעניין אדם שיש לו זכויות בגין חוזה מתקדם לעבודה, בנויים ג"כ כפירמידה, מחוזיים ומעליהם ביה"ד הארצי לעבודה, לכאו' גם עליהם אין רשות נוספת אך בג"ץ עשה את אותו תרגיל עם צו הבירור גם לבתי דין אלו כמו שעשה לבתי הדין הרבניים, הצורך בבתי דין אלו פחת מאחר וחלקים מחוקת העבודה נמצאים בספר החוקים וחלקים אחרים כבר אינם נמצאים בקונצנזוס, לא רק יחסי עבודה פרטניים נמצאים בסמכותם, אלא גם יחסי העבודה במשק, שביתות והסכמים קיבוציים הינם בסמכות בתי הדין לעבודה.

3. בית הדין הצבאי המשמעתי – צריך להבחין בין בית משפט זה לבתי משפט צבאיים שבהם שופטים לפי אמנת ז'נבה לשטחים כבושים, בבית משפט זה שופטים את החיילים וכל הקשורים לצה"ל, דנים בהם בעיקר בבעיות משמעת, יושבים בהם קצינים בדרגות מסוימות, שופט אחד עם הכשרה משפטית, ועוד שתי קצינים פשוטים, בנויים כפירמידה שבתחתיתה נמצאים בתי הדין המשמעתיים המחוזיים, מעליהם בית הדין הצבאי בקריה, ומעליו בית המשפט העליון.

4. בתי הדין המשמעתיים של לשכת עורכי הדין – התובעים הם עו"ד מהוועד המחוזי וכן השופטים, בנוי כפירמידה שבתחתיתה בית הדין הארצי ומעליו ערעור למחוזי בירושלים, אם עו"ד עבר על כללים משמעתיים, חריגה מכללי האתיקה יעמוד לדין בבתי דין אלו, העונש החמור ביותר הוא הרחקה לצמיתות מהלשכה, מטפלים בעו"ד ובמתמחיהם, יש דיון האם טרום סטז'רים כפופים לכללים אלו או לא.

פרשנות חקיקה.

פס"ד פדידה נגד סהר.

פס"ד זה מדגים את הגישה שהייתה בביהמ"ש שנים רבות כשנתקל במקרה שלא ידע לפרש מונח מסויים, השאלה שעלתה בפסק הדין היא האם שימוש ברכב שלא למטרת נסיעה אלא כדי להוציא ממנו חפץ הינה בגדר נזק תעבורתי, פדידה ביקש להכלילו בהגדרה זו כדי ליהנות מפחות צורך להוכיח אשם אלא רק להוכיח נזק,  בשנת 75' לא היה כתוב בחוק שימוש ברכב "למטרות תחבורה" ומילים אלו נוספו לאחר מכן, כדי לדעת האם המקרה של מר פדידה נכלל בהגדרת שימוש ברכב מנועי, הלך השופט אור לפסיקה הקודמת, להצעת החוק לדברי ההסבר שלהן ולדיוני הוועדה, ומשם עלה שהכוונה בחוק זה הייתה לצמצם את מקרי הנזק, זו בעצם גישה של חיפוש אחר כוונת המחוקק, אך שיטה זו הייתה נתונה לביקורת עזה היות ולא תמיד הח"כ מבטא את כוונתו בצורה מדויקת, וגם לא תמיד מה שאומרים הוא הכוונה האמיתית, כי המציעים הם אנשים בודדים ומי שמנסח את החוק אלו עורכי הדין, ובכלל לא בטוח שהטילו על ביהמ"ש לנסות להבין מה רצה המחוקק, אלא ביהמ"ש צריך לפסוק לפי העולה מהטקסט.

פס"ד קניג נגד כהן.

ארבע סוגי צוואות, 1. צוואה שנכתבת בכתב יד, 2. צוואה בפני עדים, 3. צוואה בפני רשות – רשם / נוטריון /דיין, 4. צוואת שכיב מרע, אדם הנוטה למות ואומר בע"פ את רצונו.

במקרה זה גב' כהן שפטרה עצמה מן העולם מאחר שבעלה הציק לה ונישואיה לא עלו יפה, כתבה בכתב ידה שבעלה יירש כמה שפחות, אחיה של האישה מבקש לקיים את צוואתה ובעלה מתנגד, דעת הרוב (3 שופטים) היא הרצחת וגם ירשת? שתי שופטים במיעוט וכל אחד סבור שניתן להציל את הצוואה, השופט ברק מאמץ את שיטת הפרשנות שהפכה להיות שיטת הפרשנות הרווחת במדינה, והיא שיטת הפרשנות התכליתית, המילה שנתונה לפרשנות במקרה זה היא המילה "פגם" החוק דאז אמר כך: "לא היה לביהמ"ש ספק באמיתותה של צוואה, רשאי הוא לקיימה אף אם יש פגם בחתימתם של המצווה או העדים או בתאריך הצוואה וכו' " נשאלת השאלה מהו פגם, אפשר לומר שאם אין תאריך כלל אז זהו אינו פגם אלא כלום, אך ברק סבור שגם אם אין כלום זה פגם- קצת תיאוריה להבנת שיטת הפרשנות התכליתית, הנחה ראשונה היא שלכל מילה יש כמה משמעויות / פרשנויות, הנחה שנייה, לכל חוק יש תכלית, התכלית לא שווה לרצון המחוקק, הבנה של תכלית החוק תיעשה ע"י קריאה של החוק מתחילה ועד סוף, תכליתו של חוק הירושה היא קיום רצון המצווה, אומר ברק תציב את המשמעויות בשורה ותחפש את המשמעות שמקדמת הכי הרבה את תכליתו של החוק, לדוג' כאן אם אגדיר את המילה פגם גם כהעדר מוחלט, אציל הכי הרבה צוואות, ולכן זו המשמעות שיש לקיים, היום בחוק באמת כתוב פגם או העדר, כדי למנוע אי הבנה.

פס"ד הנדלס נגד קופת עם – ופס"ד קופת עם נגד הנדלס.

מר הנדלס מצא בחדר הכספות של בנק קופת עם אגרות חוב, חוק השבת אבידה קובע כי על מוצא אבידה להביאה אל המשטרה ובמידה ולא תידרש תחזור למוצא אחרי 4 חודשים אך אם נמצאה ברשותו של אחר עליו להודיעו ובעל המקום נהפך למוצא, כאן נדונה השאלה מי הוא המוצא, כלומר האם חדר כספות של בנק הרי הוא רשותו של אחר, אפשר לפרש את המונח רשותו של אחר בשתי אופנים, א. רשות קניינית, ב. רשות קניינית שהיא בשליטה אפקטיבית של הבעלים, לפי הפרשנות השנייה חדר הכספות של הבנק אינו נחשב כרשותו של אחר, אך השופט ברק מוכיח כי הפרשנות הראויה היא הפרשנות הקניינית, מטרתו של חוק השבת אבידה היא השבת אבידה לבעליה כמו שנכתב בו במפורש, מבחן אחד שמעמיד ברק הוא אם אדם יאבד חפץ וינסה לחזר אחריו, ייזכר היכן היה באותו היום ויצא לחפש יגיע לבנק וישאל אולי מצאתם אג"ח שלי? אז אם נאמץ את הפרשנות השנייה יאמרו לו לא, מאחר ומר הנדלס לא היה מחויב להודיע לבנק על מציאתו אלא להעבירה ישירות למשטרה, אך אם נאמץ את הפרשנות הראשונה בבנק יאמרו למאבד, ודאי, מצאנו והעברנו למשטרה ולך דרוש את אבידתך שם, עוד מבחן שמעמיד ברק הוא מבחן הסוחר הצדיק מהפרסומת, כלומר ודאי שלבית עסק תהיה יותר מוטיבציה למצוא את המאבד ולהתפרסם כישר מאשר לאדם פרטי, ולכן יש לאמץ את הפרשנות הראשונה שמקיימת יותר את תכלית החוק.

השיטה הדווקנית הייתה במשך שנים השיטה השלטת במדינה כלומר אני ירשיע אדם רק אם כתוב כך מפורש בחוק, וכך היה כתוב בחוק "אין עונשין אדם אלא עפ"י דין" הדגמה- פס"ד ברנבלט, ברנבלט מגיע ארצה כשבפולין היה מפקד מטעם הנאצים שתפקידו היה לשמור על הסדר במחנה,וצצו עדויות שהיה מלשין לנאצים על התארגנויות של יהודים, לא היו עדויות על יותר מזה, יש חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, לעוזרי הנאצים יש עבירות מפורטות אחת מהן זו מסירה, אנחנו מפרים בפשטות מסירה – כמסירה פיזית ממש, ועל סמך זה ברנבלט זוכה, לפי פרשנות תכליתית, היה צריך לומר שגם מסירה כזו נכללת בחוק, ברק מופיע כמה שנים מאוחר יותר בפס"ד מזרחי, היה שפוט כמה שנים באשמת שוד קיבל חופשה ולא חזר ממנה, המשטרה מנסה להעניש אותו ומחפשת את העבירה הכי קרובה ומוצאת את העבירה של בריחה ממשמורת, אך כאן לא הייתה בריחה, ובכל אופן ברק אומר שמטרת החוק היא לקדם את המשמעת של הציבור, ולכן מרשיע את מזרחי, הכנסת מתקנת את חוק העונשין וכותבת בו כך, (סע' 34 – כא') ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו יוכרע העניין לפי הפירוש המקל יותר עם מי שאמור לשאת באחריות הפלילית לפי אותו דין, אין כאן כוונה לפרש בצורה דווקנית אלא תבחר את האפשרות המקלה ביותר מבין האפשרויות הסבירות (בדיון על המילה פומבי בחוק החמץ עשו שימוש בסעיף זה) ברק ואלון נחלקים גם על הנושא של יסודות המשפט, אלון מחפש מקורות במשפט העברי, בקניג הלך להגדרה של שכיב מרע, ובהנדלס הלך להלכת השולחני, אלון מסביר ואומר שזה מה שכתוב בחוק יסודות המשפט, ... לא מצא תשובה בדבר חקיקה הלכה פסוקה או היקש ילך לעקרונות הצדק והשלום של מורשת ישראל.. ברק חולק ואומר לא כתוב ללכת מיד למורשת ישראל אלא קודם כל לחפש בדבר חקיקה או הלכה פסוקה או היקש ואני אומר ברק מוצא את אלו בחוק, וכן בסעיף 46 לדבר המלך במועצתו, כשיש לקונה בחוק הולכים למשפט האנגלי, ועוד אומר ברק נניח שהולכים מיד למורשת ישראל, הרי מורשת ישראל היא מונח כללי מאוד וגם שפינוזה נכלל במורשת ישראל, ועוד לא נאמר ללכת למורשת ישראל אלא לעקרונות מורשת ישראל, לסיכום 3 מחלוקות בין ברק לאלון, 1. מתי הולכים לחפש במקורות חיצוניים, אלון סבור גם במקרה של פרשנות וגם במקרה של לקונה, ברק סבור רק במקרה של לקונה. 2. מהו המקור החיצוני שנעזרים בו, אלון סבור משפט עברי, ברק סבור רעיונות מסוימים מתוך מורשת ישראל לאו דווקא מהמשפט העברי. 3. פרשנות חקיקה, אלון סבור שיש לפרש ברוח המשפט העברי, וברק סבור שיש לפרש בפרשנות תכליתית.